מדי פעם מופיעה ברשת תמונה של חפץ ישן שגורמת לאלפי אנשים לעצור ולשאול את אותה השאלה:
מה זה לעזאזל?
המכשיר שבתמונה נראה כמו שילוב מוזר בין מהדק, מקדחה ומכונה תעשייתית זעירה. הוא עשוי מתכת כבדה, בצדו ידית ארוכה ובחלקו העליון פתח שאליו אפשר להכניס משהו.
עבור בני הדור הצעיר, מדובר בחידה של ממש.
אבל ברגע שהתמונה החלה להסתובב ברשת, אנשים מבוגרים יותר זיהו את החפץ כמעט מיד. חלקם נזכרו כיצד הוא היה מחובר לשולחן במטבח של הוריהם, ואחרים סיפרו שסבתא שלהם השתמשה בו בכל פעם שהכינה קציצות, נקניקיות או מאכלים ביתיים.
התשובה פשוטה יותר מכפי שנדמה:
זוהי מטחנת בשר ידנית ישנה.
לפני מעבדי המזון והמכשירים החשמליים
כיום אפשר לקנות בשר טחון כמעט בכל סופרמרקט.
הקצב מכניס את נתחי הבשר למכונה חשמלית, לוחץ על כפתור, ותוך שניות מתקבל בשר טחון ומוכן לבישול.
גם במטבח הביתי עומדים לרשותנו מעבדי מזון, בלנדרים ומטחנות חשמליות שמסוגלים לבצע את העבודה כמעט ללא מאמץ.
אבל בעבר, לפני שהחשמל הגיע לכל בית ולפני שמזון מעובד הפך לזמין בכל מקום, משפחות נאלצו לבצע את העבודה ביד.
מטחנת הבשר הידנית הייתה אחד הכלים השימושיים ביותר במטבח.
באמצעותה היה אפשר לטחון בשר נא או מבושל, דגים, ירקות ומרכיבים נוספים – ולהכין מהם קציצות, מילויים, נקניקיות ומאכלים משפחתיים רבים.
כך פעל המכשיר המוזר
המבנה של מטחנת הבשר הידנית פשוט אך חכם במיוחד.
בחלקה העליון נמצא פתח רחב שאליו מכניסים את נתחי הבשר או המזון שרוצים לטחון.
בתוך גוף המתכת מסתתר בורג ארוך בצורת ספירלה. כאשר מסובבים את הידית, הבורג מסתובב ודוחף את המזון קדימה.
בקצה המכשיר נמצאים להב ודיסקית מתכת שבה חורים קטנים.
המזון נחתך ונדחף דרך החורים, ויוצא מהצד השני כרצועות דקות ואחידות.
ככל שהחורים בדיסקית קטנים יותר, כך התוצאה עדינה יותר. בדגמים מסוימים ניתן היה להחליף דיסקיות בהתאם לסוג המאכל ולמידת הטחינה הרצויה.
היה צריך לחבר אותה היטב לשולחן
כדי להשתמש במטחנה היה צורך להפעיל כוח.
לכן ברוב הדגמים הישנים היה בתחתית המכשיר מהדק מתכת גדול. באמצעותו חיברו את המטחנה לקצהו של שולחן או משטח עבודה.
החיבור היה חייב להיות יציב מאוד, משום שסיבוב הידית ודחיפת הבשר פנימה הפעילו לחץ רב על המכשיר.
מי שלא הידק אותה כראוי עלול היה לגלות שהמטחנה זזה, מחליקה או אפילו נופלת באמצע העבודה.
לעיתים הניחו חתיכת בד או קרטון בין המהדק לשולחן כדי למנוע מהמתכת לשרוט את העץ.
כלי שהיה כמעט בכל בית
במהלך המאה ה־19 ובחלק גדול מהמאה ה־20, מטחנות ידניות היו נפוצות בבתים רבים.
משפחות קנו נתחי בשר שלמים וטחנה אותם בעצמן בהתאם לצורך. הדבר אפשר להן לדעת בדיוק מה נכנס לתערובת ולנצל גם שאריות מזון שלא רצו לזרוק.
המטחנה שימשה גם להכנת מאכלים שעברו מדור לדור.
בחלק מהבתים הכינו באמצעותה בשר לקציצות ולכופתאות. במקומות אחרים השתמשו בה למילוי נקניקיות, להכנת ממרחים, לטחינת דגים או לריסוק ירקות.
היא הייתה כבדה, רועשת ודרשה עבודה פיזית – אבל היא הייתה אמינה ויכלה להחזיק מעמד במשך עשרות שנים.
לא מעט מהמטחנות שנמצאות כיום בשווקי פשפשים עדיין מסוגלות לעבוד.
ההמצאה מיוחסת לאדם שנודע בזכות כלי תחבורה אחר
פיתוחה של אחת ממטחנות הבשר המכניות הראשונות מיוחס לקרל דרייס, ממציא גרמני שחי בין השנים 1785 ל־1851.
שמו אולי אינו מוכר לרוב האנשים, אך אחת מהמצאותיו האחרות השפיעה על העולם כולו.
דרייס נחשב לאחד מחלוצי האופניים. בשנת 1817 הוא הציג את ה״מכונה הרצה״ – כלי דו־גלגלי ללא דוושות, שעליו ישב הרוכב ודחף את עצמו באמצעות רגליו.
המכשיר נחשב לאחד מאבותיהם הקדומים של האופניים המודרניים.
דרייס פיתח גם מכונת כתיבה מוקדמת, מכשירים לתיעוד מוזיקה, תנור חסכוני ומטחנה מכנית למזון.
המטחנה שיוחסה לו השתמשה בידית כדי לדחוף בשר דרך לוח מתכת מחורר – עיקרון שנשאר כמעט ללא שינוי גם במטחנות מאוחרות יותר.
למה בכלל היה צורך לטחון בשר?
טחינה משנה לחלוטין את המרקם של הבשר ומאפשרת להשתמש גם בנתחים קשים יותר.
במקום לבשל נתח שלם במשך שעות, אפשר היה לטחון אותו, לערבב עם תבלינים ומרכיבים נוספים ולהכין ממנו מאכל רך ונוח לאכילה.
הטחינה אפשרה גם לחלק כמות קטנה יחסית של בשר בין מספר גדול יותר של אנשים.
אפשר היה להוסיף לתערובת לחם, בצל, ירקות, דגנים או תפוחי אדמה ולהכין ארוחה משביעה לכל המשפחה.
בתקופות שבהן מזון היה יקר ולא זרקו כמעט דבר, זה היה יתרון משמעותי.
סיבוב הידית לא היה קל כפי שהוא נראה
מי שהתנסה במטחנה ידנית יודע שהעבודה יכולה להפוך במהירות לאימון לזרועות.
כאשר הבשר היה קר, סיבי או מלא בגידים, היה צורך להפעיל כוח רב כדי לסובב את הידית.
לפעמים הבשר נתקע בתוך המכשיר והיה צריך לפרק אותו, לנקות את הלהב ולהתחיל מחדש.
גם חיתוך הבשר לחתיכות קטנות מראש היה חשוב. חתיכות גדולות מדי יכלו לחסום את הפתח או להקשות על סיבוב המנגנון.
לעיתים שני אנשים עבדו יחד: אחד דחף בזהירות את המזון אל תוך הפתח, והשני סובב את הידית.
כמובן, היה צריך להרחיק את האצבעות מהחלקים הנעים ולהשתמש בדוחף מתאים במקום בידיים.
הניקוי היה החלק שפחות אהבו
לאחר סיום הטחינה היה צורך לפרק את כל המכשיר.
שאריות מזון יכלו להישאר בתוך הבורג, סביב הלהב ובחורי הדיסקית. אם לא ניקו וייבשו אותם היטב, המטחנה הייתה עלולה לפתח ריח רע, חלודה או זיהום חיידקי.
הדגמים הישנים הורכבו בדרך כלל מברזל יצוק או ממתכות אחרות שדרשו ייבוש מיידי לאחר השטיפה.
בחלק מהבתים מרחו שכבה דקה של שמן מאכל על חלקי המתכת לפני האחסון, כדי להגן עליהם מפני חלודה.
למרות העבודה הנוספת, המכשיר היה שווה את המאמץ עבור משפחות שרצו להכין את המזון בעצמן.
ואז הגיע החשמל ושינה את המטבח
כאשר החשמל הפך נפוץ יותר בבתים ובעסקים, החלו להופיע מטחנות ממונעות.
במקום לסובב ידית במשך דקות ארוכות, מנוע חשמלי ביצע את העבודה במהירות ובעוצמה רבה יותר.
המכונות החדשות יכלו לטחון כמויות גדולות של בשר בצורה אחידה וללא מאמץ פיזי משמעותי.
קצביות, מסעדות ומפעלים אימצו אותן במהירות, ובהמשך הגיעו גם דגמים קטנים יותר למטבחים הביתיים.
בהדרגה נדחקה המטחנה הידנית לאחורי הארון, למחסן או לבוידעם.
בדירות רבות היא נזרקה כאשר בעלי הבית עברו למכשירים מודרניים יותר. אחרות נשמרו והועברו מדור לדור, גם אם כבר לא השתמשו בהן.
המטחנה הידנית לא נעלמה לחלוטין
למרות כל החידושים, מטחנות ידניות עדיין נמכרות גם כיום.
ציידים, בשלנים וחובבי הכנה ביתית משתמשים בהן כדי לשלוט בסוג הבשר ובכמות השומן שנכנסים לתערובת.
הן אינן דורשות חשמל, קל יחסית לתקן אותן והן יכולות להתאים למטבח קטן או לעבודה עם כמויות מזון מוגבלות.
יש אנשים שמעדיפים אותן דווקא משום שהטחינה איטית ומבוקרת יותר.
דגמים מודרניים עשויים מפלדת אל־חלד וכוללים חלקים שניתן לפרק ולנקות בקלות רבה יותר. חלקם מגיעים עם אביזרים להכנת נקניקיות, קובה, פסטה או מיצים.
העיקרון הבסיסי, עם זאת, נשאר כמעט זהה: בורג מסתובב דוחף את המזון לעבר להב ודיסקית מחוררת.
חפץ מסתורי עבור דור אחד – זיכרון משפחתי עבור דור אחר
התגובות לתמונה המחישו עד כמה חפץ יומיומי יכול להיעלם מהזיכרון בתוך כמה עשורים.
צעירים רבים ניסו לנחש שמדובר בכלי עבודה, במכונה לתפירה או במכשיר ששימש במפעל.
לעומתם, אנשים מבוגרים כתבו שהם זיהו את המטחנה ברגע שראו אותה.
אחדים נזכרו ברעש הידית, אחרים בריח הבשר והתבלינים שהתפשט במטבח. היו מי שסיפרו שהיו אחראים לסובב את הידית בזמן שאמם או סבתם הכינו את ארוחת הערב.
עבורם, זה לא היה רק כלי מטבח ישן – אלא חלק מזיכרונות הילדות.
האם בטוח להשתמש במטחנה ישנה שמוצאים בעליית הגג?
מטחנות ישנות יכולות להיות פריטי אספנות יפים, אך לא כל אחת מהן מתאימה לשימוש עם מזון.
לפני שמשתמשים במכשיר ישן, חשוב לבדוק שאין בו חלודה עמוקה, סדקים, חלקים רופפים או ציפוי מתקלף.
יש לפרק את המטחנה לחלוטין ולוודא שכל החלקים ניתנים לניקוי יסודי.
גם הלהב והדיסקית צריכים להיות במצב טוב. להב קהה אינו רק פחות יעיל – הוא עלול למעוך את הבשר במקום לחתוך אותו ולגרום למכשיר להיתקע.
כאשר לא ידוע מאילו חומרים עשוי המכשיר או כיצד אוחסן, עדיף לשמור אותו כפריט נוי ולהשתמש במטחנה מודרנית המיועדת למגע בטוח עם מזון.
אחד מאותם כלים שפשוט סירבו להתקלקל
בעידן שבו מכשירי חשמל מוחלפים אחת לכמה שנים, קשה שלא להתרשם מהעמידות של כלי המטבח הישנים.
מטחנת בשר ידנית יכלה לשרת משפחה במשך עשרות שנים. לא היו בה רכיבים אלקטרוניים, מנועים או כבלים שעלולים להישרף.
כל עוד המתכת נשמרה והלהב נותר חד, היה אפשר להמשיך להשתמש בה שוב ושוב.
זו כנראה אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה מטחנות כאלה שרדו עד היום.
חלקן עדיין נמצאות בארונות של משפחות, אחרות נמכרות בחנויות עתיקות, ויש כאלה שהפכו לקישוט במסעדות ובמטבחים כפריים.
התשובה הייתה פשוטה – אבל הסיפור מאחוריה מרתק
המכשיר שהותיר אנשים רבים מבולבלים אינו כלי רפואי, מכונה תעשייתית או המצאה מסתורית.
זוהי בסך הכול מטחנת בשר ידנית – כלי שפעם היה נפוץ כמעט בכל מטבח ושינה את הדרך שבה משפחות הכינו את המזון שלהן.
היא מספרת סיפור על תקופה שבה הכנת ארוחה דרשה יותר זמן ועבודה, אך גם הייתה קשורה למיומנויות שעברו מהורים לילדים.
בפעם הבאה שתראו חפץ ישן שאינכם מזהים, אל תמהרו להניח שאין לו חשיבות.
ייתכן שעבור דור קודם הוא היה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום – ואולי הוא עדיין מחזיק בתוכו זיכרונות של מטבח חם, מתכונים משפחתיים וארוחות שהוכנו בעבודת יד.
האם ידעתם מיד מהו המכשיר שבתמונה, או שגם אתם חשבתם שמדובר במשהו אחר? ספרו לנו בתגובות.