הוא נפרד מאשתו אחרי שהרופאים נתנו לה אחוז אחד להתאושש, ואז היא פתחה את הפה ואמרה

בבוקר שבת אחד במאי 2007, ריאן פינלי עשה משהו שכמעט אף פעם לא עשה.

הוא החליט להעיר את אשתו ג'יל.

זה נשמע כמו פרט חסר משמעות.

אבל שנים אחר כך הוא עדיין יתאר את ההחלטה הקטנה הזאת כמשהו שאינו מצליח להסביר.

בדרך כלל ג'יל הייתה ישנה עד מאוחר בסופי שבוע וריאן היה נותן לה לנוח.

אבל באותו בוקר משהו גרם לו לגשת אליה.

הוא קרא בשמה.

היא לא ענתה.

הוא נגע בה.

שום תגובה.

בתוך שניות הבין ריאן שמשהו נורא קורה.

אשתו בת ה-31 לא נשמה כרגיל ולא התעוררה.

הוא התקשר מיד למוקד החירום והחל לבצע בה החייאה בזמן שהמוקדן מדריך אותו בטלפון.

בתוך דקות הגיעו הפרמדיקים.

ריאן עמד מחוץ לחדר ושמע אותם משתמשים בדפיברילטור בניסיון להחזיר את ליבה לפעולה.

הוא לא ידע שבאותו רגע החלו השבועיים הקשים ביותר בחייו.

שבועיים שבסופם הוא כבר יהיה משוכנע שהוא נפרד מאשתו לנצח.

ואז, אחרי שהרופאים כבר הפסיקו חלק מהתמיכה הרפואית, ג'יל עשתה דבר שאיש לא ציפה לו.

היא התעוררה.

והמילים הראשונות שלה היו:

"תוציא אותי מכאן. אני רוצה הביתה".

היא לקתה בדום לב בזמן שישנה

כאשר ג'יל הגיעה לבית החולים באוקלהומה, הרופאים הבינו שהיא עברה דום לב במהלך השינה.

המצב היה חמור במיוחד משום שכאשר הלב מפסיק להזרים דם, המוח עלול להישאר ללא מספיק חמצן.

גם אם מצליחים להחזיר את הדופק, הנזק למוח עלול להיות קשה.

הרופאים באוקלהומה ניסו טיפול שהיה מתקדם במיוחד באותה תקופה.

הם קיררו את גופה של ג'יל לכ-33 מעלות באמצעות מערכת קירור מיוחדת.

המטרה הייתה להאט את פעילות הגוף ולנסות להגן על המוח מפני נזק נוסף.

לאחר כיממה הם החלו לחמם אותה בהדרגה.

הרופאים קיוו שעם העלאת הטמפרטורה היא תתחיל להתעורר.

אבל זה לא קרה.

הבדיקות הראו מעט מאוד פעילות מוחית

הימים עברו.

ג'יל לא התעוררה.

בדיקות שבוצעו למוחה הראו פעילות מועטה.

אחד הרופאים שטיפלו בה העריך שהסיכוי שלה לחזור לתפקוד משמעותי היה בערך אחוז אחד.

עבור ריאן, המספר הזה היה כמעט בלתי נתפס.

רק ימים קודם לכן אשתו הייתה אישה צעירה, בריאה למראה ומלאת חיים.

עכשיו היא שכבה ללא תגובה במיטת בית החולים.

ריאן ישן בבית החולים.

הוא כתב ביומן.

התפלל.

חיכה לכל סימן קטן.

אבל הרופאים לא ראו שינוי.

הוא סיפר מאוחר יותר שבכל בוקר היה מתעורר ולרגע חושב שאולי כל מה שקרה היה חלום.

ואז היה מסתכל סביבו ומבין שהוא עדיין בבית החולים.

"כשרופא אומר לך להתחיל להתפלל, אתה מבין כמה המצב חמור"

בשלב מסוים אחד הרופאים אמר לריאן שעליו להתפלל.

עבורו המשפט הזה הבהיר את חומרת המצב יותר מכל מונח רפואי.

אם אפילו הרופא אומר להתפלל, חשב ריאן, כנראה שאין הרבה יותר שהרפואה יכולה לעשות.

במשך כשבועיים הגיעו בני משפחה וחברים לבית החולים כדי לתמוך בו.

אחד מקרובי המשפחה של ג'יל הגיע עם תנ"ך וקרא ליד מיטתה במשך זמן רב.

כשעזב, הוא השאיר את הספר אצל ריאן.

ריאן החל לקרוא ממנו בקול ליד אשתו.

הוא לא ידע אם היא שומעת אותו.

אבל הוא המשיך.

ואז הגיעה ההחלטה שאף בן זוג לא רוצה לקבל

אחרי ימים ללא שינוי, ריאן ומשפחתה של ג'יל נאלצו להתמודד עם שאלה קשה מאוד.

האם להמשיך את התמיכה הרפואית למרות שהתחזית הייתה קשה כל כך?

ריאן ידע מה ג'יל הייתה רוצה.

לדבריו, היא לא הייתה רוצה להעביר את חייה ללא יכולת לתפקד או לתקשר.

לאחר שיחות עם הוריה ועם הצוות הרפואי, התקבלה החלטה להפסיק חלק מהתמיכה שהחזיקה אותה בחיים.

לפי הדיווח המקורי של ABC News, המשפחה נדרשה גם לקבל אישור משפטי להסרת צינור ההזנה.

ריאן כתב באותו יום ביומן משפט שממחיש את מה שעבר עליו.

הוא ידע שהוא נדרש לקבל החלטה לגבי האדם שהוא תיאר כ"חצי השני שלי, הכול שלי".

מבחינתו, הוא לא קיבל החלטה לוותר עליה.

הוא ניסה לכבד את מה שהאמין שהיא עצמה הייתה בוחרת.

ביום ה-14 הם התכוננו להיפרד

חלפו שבועיים מאז אותו בוקר שבו מצא אותה ללא הכרה.

המשפחה התכוננה לאפשר לג'יל ללכת לעולמה.

ריאן ידע שאחרי הפסקת התמיכה היא עלולה למות בתוך זמן קצר.

הצוות הרפואי גם הזהיר אותו מפני משהו שעלול לקרות בשעות האחרונות.

לעיתים, סמוך למוות, אדם יכול לבצע תנועות מסוימות, להשמיע קולות או להיראות כאילו הוא חוזר לרגע להכרה.

המשפחה עלולה לפרש זאת בטעות כסימן להתאוששות.

ריאן היה מוכן לכך.

או לפחות חשב שהוא מוכן.

ואז היא התחילה לזוז

כמה שעות לאחר הפסקת התמיכה, ג'יל החלה לזוז מעט.

פלג גופה העליון נע.

היא התחילה למלמל.

ריאן זכר את מה שהצוות אמר לו.

הוא חשב שזה הסוף.

שהגוף שלה עובר את הרגעים האחרונים לפני המוות.

הוא פשוט לא היה מסוגל לצפות בזה.

לדבריו, הוא יצא מהחדר משום שהרגיש פיזית רע.

הוא התיישב בחוץ וחיכה לדבר שהוא הכי פחד ממנו.

שמישהו יבוא ויגיד לו שאשתו מתה.

כעבור זמן קצר יצאה אחות מהחדר.

אבל היא לא הביאה את הבשורה שריאן ציפה לה.

היא אמרה:

"אני חושבת שאתה צריך להיכנס. היא מדברת".

"תוציא אותי מכאן. אני רוצה הביתה"

ריאן נכנס לחדר.

ג'יל הייתה ערה.

לא סתם פקחה עיניים.

היא דיברה.

המילים הראשונות שריאן זוכר ששמע היו פשוטות להפליא:

"תוציא אותי מכאן. אני רוצה הביתה".

ואז היא התחילה לדבר על אוכל.

ריאן לא הצליח להבין מה הוא רואה.

רק שעות קודם לכן הוא היה בטוח שהוא עומד לאבד את אשתו.

הוא חשש שאולי אלה רק מלמולים חסרי משמעות.

אז הוא התחיל לבדוק אותה.

הוא שאל אותה שאלות שרק היא יכולה לדעת

ריאן שאל את ג'יל איך קוראים לכלב שלהם.

היא ידעה.

הוא שאל על החתול.

גם את זה היא ידעה.

הוא שאל אותה את מספר הטלפון שלהם.

את הכתובת.

שאל שאלות חשבון פשוטות.

ג'יל ענתה.

היא אפילו התחילה לדבר על המסעדות שבהן רצתה לאכול.

באותו רגע הבין ריאן שהאישה שמולו אינה פשוט ממלמלת באקראי.

ג'יל באמת חזרה.

גם הרופאים לא ידעו להסביר בדיוק למה התעוררה

הסיפור הפך לחדשות בארצות הברית.

הרופאים הדגישו שלא הייתה להם תשובה ברורה שתסביר מדוע ג'יל התעוררה לאחר פרוגנוזה קשה כל כך.

היא עצמה לא זכרה את השבועיים שבהם הייתה בתרדמת.

לדבריה, התחושה היחידה הייתה כאילו נסעה למקום כלשהו לזמן ארוך ואז חזרה.

כששאלו את בני הזוג מה הם חושבים שקרה, לשניהם הייתה תשובה דומה.

אלוהים.

ריאן תיאר זאת כהתערבות אלוהית.

ג'יל אמרה שהיא מאמינה שאלוהים הוא הסיבה לכך שהיא עדיין בחיים.

זו כמובן הייתה האמונה האישית שלהם.

מבחינה רפואית, הרופאים לא הציגו הסבר ודאי להתעוררות הלא צפויה.

ההתעוררות הייתה רק תחילת הדרך

ג'יל לא קמה מהמיטה וחזרה מיד לחיים שהיו לה קודם.

השבועיים שבהם הייתה מחוסרת הכרה והאירוע הלבבי הקשה השאירו אחריהם השלכות.

מיומנויות מוטוריות פשוטות נפגעו.

היא נאלצה ללמוד מחדש דברים שרובנו עושים בלי לחשוב.

לצחצח שיניים.

לקשור שרוכים.

לבשל.

לדבריה, אפילו הניסיון לשים משחת שיניים על המברשת יכול היה להסתיים בכך שהמשחה נמרחה לה על הפנים משום שהשליטה העדינה בידיים עדיין לא הייתה טובה.

התאוששות כזו דורשת זמן, טיפול ושיקום.

אבל עבור בני הזוג, עצם העובדה שהייתה התאוששות בכלל הרגישה בלתי נתפסת.

והדבר המפתיע ביותר: ג'יל תמכה בהחלטה של בעלה

אפשר היה לחשוב שג'יל תכעס כאשר תגלה שבעלה הסכים להפסיק את התמיכה הרפואית.

בפועל, היא אמרה בדיוק את ההפך.

לדבריה, ריאן קיבל את ההחלטה הנכונה לפי המידע שהיה בידיו באותו רגע.

היא אמרה שלא הייתה רוצה לחיות את שארית חייה במצב שבו אינה מסוגלת לתפקד או לתקשר.

מבחינתה, הוא ניסה לכבד את הרצונות שלה בתקופה שבה היא עצמה לא הייתה מסוגלת לדבר.

היא לא ראתה בהחלטה בגידה.

היא ראתה בה אהבה.

ריאן מעולם לא באמת הפסיק לפחד

גם לאחר שג'יל התאוששה, משהו בריאן השתנה.

הזיכרון של אותו בוקר נשאר איתו.

הוא סיפר שלאחר האירוע כמעט לא היה לילה שבו לא התעורר כדי לבדוק שאשתו עדיין בחיים.

הדרך שלו לבדוק הייתה פשוטה למדי.

הוא היה בועט בה קלות.

אם היא הייתה בועטת בו בחזרה, הוא ידע שהכול בסדר.

זה נשמע כמו בדיחה בין בני זוג.

אבל מאחוריה נמצא פחד אמיתי מאוד.

פעם אחת הוא כבר התעורר ליד אשתו וגילה שהיא אינה מגיבה.

הוא לא הצליח לשכוח את התחושה הזאת.

החלטה אחת קטנה באותו בוקר שינתה הכול

יש פרט אחד בסיפור שריאן לא הפסיק לחשוב עליו.

למה הוא בכלל ניגש להעיר אותה?

בדרך כלל הוא לא עשה את זה בשבת בבוקר.

אילו היה נותן לה להמשיך לישון עוד שעה או שעתיים, ייתכן שהזמן הקריטי שבו החלה ההחייאה היה מתעכב משמעותית.

ריאן מעולם לא הצליח להסביר למה דווקא באותו יום החליט ללכת לחדר ולהעיר אותה.

הוא פשוט הרגיש שהוא צריך.

עבורו, זה הפך לחלק נוסף מהאמונה שמשהו גדול ממנו התערב במה שקרה.

הסיפור שלה הוא יוצא דופן, אבל אסור להסיק ממנו מסקנות רפואיות פשוטות

סיפורים כאלה עלולים ליצור רושם שאפשר תמיד לצפות שאדם בתרדמת יתעורר אם רק מחכים מספיק.

המציאות הרבה יותר מורכבת.

יש הבדל בין תרדמת, מצב וגטטיבי, פגיעה מוחית קשה ומוות מוחי.

אלה אינם אותו דבר.

פרוגנוזה תלויה בסיבה לפגיעה, במשך הזמן ללא חמצן, בבדיקות נוירולוגיות ובגורמים רפואיים רבים נוספים.

ג'יל הייתה מקרה נדיר ויוצא דופן.

אפילו הרופא שטיפל בה העריך שהסיכוי לחזרה לתפקוד משמעותי היה בסביבות אחוז אחד.

היא הפכה לאותה אחת מתוך מאה.

אבל המקרה שלה אינו יכול לשמש כתחליף להחלטות רפואיות פרטניות שמתקבלות בין משפחה לצוות רפואי.

הם קיבלו חיים בפעם השנייה

עבור ריאן וג'יל, כל מה שקרה הפך את החיים שאחרי בית החולים למשהו שונה לחלוטין.

הם כבר ידעו כמה מהר אפשר לאבד הכול.

בוקר אחד אתה מתכנן סוף שבוע רגיל.

כמה שעות אחר כך אתה יושב מחוץ לחדר טיפול נמרץ ומחכה לדעת אם האדם שאתה אוהב יתעורר אי פעם.

שבועיים אחר כך אתה מקבל החלטה שלא חשבת שתצטרך לקבל לעולם.

ואז, אחרי שכבר אמרת שלום, מגיעה אחות ואומרת:

"היא מדברת".

ריאן נכנס לחדר מוכן לשמוע אולי את המילים האחרונות של אשתו.

במקום זאת, היא אמרה לו להוציא אותה משם.

היא רצתה הביתה.

היא רצתה אוכל מקסיקני.

והיא רצתה לחיות.

לפעמים ההבדל בין פרידה להתחלה חדשה יכול להגיע במשפט אחד.

במקרה של ריאן וג'יל פינלי, המשפט הזה היה פשוט:

"תוציא אותי מכאן. אני רוצה הביתה".