כשאנדרה הלגסן החליט לטוס לסין, הוא לא חיפש חופשה מפנקת, מלון יוקרתי או שבועיים של מנוחה ליד הבריכה.
להפך.
השוודי, שכבר עבר בעצמו שינוי משמעותי באורח החיים והוריד עשרות קילוגרמים ממשקלו, החליט לקחת את המסע שלו צעד אחד רחוק יותר – ולהיכנס למשך ארבעה שבועות למחנה אינטנסיבי לירידה במשקל בעיר שנז'ן שבסין.
שם חיכו לו ימים שכללו שלושה אימונים, ארוחות מתוכננות, צום לילי, מעקב רפואי ולוח זמנים שלא תמיד היה קל לעמוד בו.
ולא מדובר באדם שהגיע למחנה בלי ניסיון.
לפני הנסיעה לסין אנדרה כבר הצליח לרדת ממשקל של כ־133 ק"ג לכ 82.5 ק"ג באמצעות שינויים שעשה באורח החיים שלו. אבל אחרי שנים שבהן הגדיר את עצמו כאדם "הגדול", הוא רצה לראות מה יקרה אם יקדיש חודש שלם כמעט אך ורק לבריאות ולכושר.
28 ימים מאוחר יותר הוא פרסם את תמונות ה"לפני ואחרי".
והתוצאה מבחינתו הייתה הרבה יותר מעוד כמה קילוגרמים שנעלמו מהמשקל.
הוא אפילו עזב את העבודה כדי לצאת למסע
אנדרה עבד כטכנאי מערכות, אבל בשלב מסוים החליט שהוא רוצה לעשות שינוי משמעותי בחיים.
הוא עזב את העבודה ויצא למסע תרמילאים ברחבי אסיה, כאשר אחד היעדים החריגים ביותר שלו היה מחנה כושר והרזיה בסין.
המחנה, באזור שנז'ן, נועד לאנשים שרוצים לרדת במשקל במסגרת מסודרת ואינטנסיבית.
אבל בניגוד לתמונה שאולי עולה בראש כששומעים את המילה "מחנה", אנדרה גילה במהירות שלא מדובר במקום שבו אנשים ננעלים בחדר ונאלצים להתאמן עד שהם קורסים.
לדבריו, הצוות קבע את לוח הזמנים, האימונים והארוחות – אבל בסופו של דבר האחריות נשארה אצל כל משתתף.
אם הוא היה רוצה לדלג על אימון, הוא היה יכול.
אם היה רוצה לאכול משהו אחר, גם זה היה אפשרי.
וזו הייתה אחת התובנות המרכזיות שלו מהחוויה:
אפשר לקבל מאמנים, אוכל מסודר ותוכנית מדויקת – אבל בסוף אף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה במקומכם.
ואז הוא גילה איך נראה יום במחנה
השגרה הייתה רחוקה מחופשה.
בכל יום נערכו שלושה אימונים שונים.
לפי אנדרה, המאמנים האישיים לא עמדו בצד ורק צעקו הוראות – הם התאמנו יחד עם המשתתפים, דבר שעזר לו להמשיך גם כשהגוף כבר רצה לעצור.
היה גם מחסום נוסף: שפה.
אנדרה לא דיבר סינית, וחלק מאנשי הצוות לא דיברו אנגלית ברמה גבוהה.
למרות זאת, לדבריו הוא הרגיש שהמאמנים והעובדים היו ידידותיים ותומכים, והפער בשפה לא מנע ממנו להשתלב בתוכנית.
מלבד הפעילות הגופנית, המחנה שילב ארוחות מתוכננות, בדיקות רפואיות ותמיכה בתחום בריאות הנפש.
כלומר, לפחות מבחינת המבנה, המטרה לא הייתה רק "להרעיב אנשים עד שירדו במשקל", אלא ליצור סביבה שבה התזונה, הפעילות והמעקב מתנהלים יחד.
אבל חלק אחד בתוכנית היה מבחינתו קשה במיוחד.
1,300 קלוריות ביום – ושלושה אימונים
לפי התוכנית שנבנתה עבורו במחנה, אנדרה היה אמור להיות בגירעון קלורי של כ 1,000 קלוריות ביום.
במקרה שלו, משמעות הדבר הייתה צריכה של בערך 1,300 קלוריות ביום לצד הפעילות הגופנית האינטנסיבית.
חשוב להדגיש: המספר הזה היה חלק מהתוכנית האישית שלו במחנה ואינו המלצה כללית לאחרים.
הצרכים הקלוריים משתנים מאוד מאדם לאדם בהתאם לגיל, מין, משקל, גובה, פעילות גופנית ומצב רפואי. המכון הלאומי האמריקאי לסוכרת, מחלות עיכול וכליות מדגיש שתוכניות ירידה במשקל צריכות להיות מותאמות אישית ושגישה בטוחה וארוכת טווח חשובה יותר מ"דיאטות בזק".
עבור אנדרה, אפילו האימונים לא היו החלק שהכי שבר אותו.
זו הייתה דווקא השעה חמש אחר הצהריים.
בשעה 17:00 הגיעה הארוחה האחרונה – ואז כלום עד הבוקר
במחנה השתמשו גם בשיטה המזכירה צום לסירוגין.
ארוחת הערב הוגשה בסביבות השעה 17:00.
ארוחת הבוקר הבאה?
רק בשעה 8:00 למחרת.
כלומר, במשך כ 15 שעות לא הייתה אמורה להיות אכילה.
עבור אנדרה זה היה קשה במיוחד.
הוא סיפר בכנות שהיו ימים שבהם פשוט לא הצליח לעמוד בזה.
במקום להעמיד פנים שהיה "מושלם" לאורך כל החודש, הוא הודה שלפעמים הרעב ניצח אותו והוא יצא לקנות לעצמו תפוח.
זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל דווקא ההודאה הזאת הפכה את הסיפור שלו להרבה יותר אנושי.
כי ברשת אנחנו רגילים לראות רק שתי תמונות:
לפני.
אחרי.
מה שלא רואים הוא כל מה שקורה באמצע.
הרעב.
העייפות.
היום שבו אין כוח להתאמן.
הרגע שבו התוכנית מתפרקת.
וההחלטה לקום למחרת ולהמשיך.
הוא כבר איבד יותר מ 50 ק"ג עוד לפני שהגיע למחנה
אחד הפרטים החשובים בסיפור של אנדרה הוא שהשינוי שלו לא התחיל בסין.
המחנה היה רק פרק אחד במסע ארוך בהרבה.
לפני שהגיע לשם הוא שקל בעבר כ־133 ק"ג, ובהמשך הצליח להגיע לכ־82.5 ק"ג באמצעות שינויים באורח החיים.
כלומר, התמונות הדרמטיות שהפכו לוויראליות הן לא תוצאה של "קסם סיני של 28 יום".
הן חלק מתהליך ממושך.
וזו נקודה שקל מאוד לפספס כאשר מסתכלים רק על תמונת לפני ואחרי.
אנחנו רואים את התוצאה.
אנחנו לא רואים את החודשים והשנים שהובילו אליה.
אז כמה הוא באמת ירד במחנה?
אחרי 28 ימים בתוכנית האינטנסיבית, אנדרה ירד עוד 3.2 ק"ג.
אולי למי שמצפה למהפך של עשרות קילוגרמים בחודש זה אפילו יישמע מעט.
אבל למעשה, מדובר בקצב של בערך 0.8 ק"ג לשבוע.
וזה נתון מעניין במיוחד, משום שהמלצות רפואיות רבות דווקא אינן מעודדות ירידה קיצונית ומהירה ככל האפשר.
ה־NIDDK מציין יעד קצר טווח מקובל של בערך 1-2 פאונד בשבוע, שהם כ־0.45 עד 0.9 ק"ג, ומזהיר שירידה מהירה מאוד במשקל ודיאטות קיצוניות עלולות ליצור סיכונים בריאותיים, כולל סיכון מוגבר לאבני מרה.
לכן העובדה שאנדרה היה במסגרת כל כך אינטנסיבית לא אומרת שהמטרה הייתה לראות כמה שיותר קילוגרמים נעלמים בזמן הקצר ביותר.
אבל מבחינתו המספר על המשקל לא היה השינוי הגדול ביותר
אחרי ארבעה שבועות, מה שהפתיע את אנדרה יותר מהמשקל היה דווקא מה שקרה לו בראש.
במשך שנים הוא התרגל לחשוב על עצמו בתור "האדם השמן" או "הבחור הגדול".
זו הפכה לחלק מהזהות שלו.
גם אחרי שכבר ירד במשקל בצורה משמעותית, הדימוי הישן עדיין נשאר איתו.
וזה משהו שאנשים רבים שעוברים שינוי גופני משמעותי מתארים: הגוף יכול להשתנות הרבה לפני שהדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו משתנה.
אחרי המחנה אנדרה אמר שהוא הרגיש שהוא סוף סוף יכול להפסיק לחשוב על עצמו דרך אותה זהות ישנה ופשוט להיות הוא עצמו.
מבחינתו, התחושה הייתה פחות "ניצחתי בדיאטה" ויותר הקלה.
שקט.
חופש מתחושת המודעות העצמית שליוותה אותו במשך שנים.
התמונות מספרות רק חלק מהסיפור
כשהוא פרסם את התמונות מהתקופה שלו במחנה, קל היה להתמקד בשינוי החיצוני.
הגוף נראה אחר.
הפנים השתנו.
הבגדים יושבים אחרת.
אבל אנדרה עצמו ניסה להדגיש שהתוצאה הייתה תלויה בהרבה יותר מהמחנה.
הוא כבר עשה שינוי משמעותי לפני כן, והמחנה בעיקר נתן לו תקופה ממוקדת שבה כמעט כל היום שלו נבנה סביב אותה מטרה.
לא צריך לחשוב מה לאכול.
לא צריך למצוא זמן לאימון.
לא צריך לשכנע את עצמך אחרי יום ארוך בעבודה לקום מהספה.
הכול כבר נמצא בלוח הזמנים.
וזה, במובנים רבים, היתרון הגדול של מסגרות כאלה.
הן מסירות חלק מההחלטות היומיומיות.
אבל כפי שאנדרה עצמו גילה – הן לא מסירות את האחריות האישית.
"יכולתי לרמות בכל דבר"
זו אולי הייתה התובנה הכי מעניינת שלו.
אנדרה סיפר שהוא הופתע לגלות עד כמה המחנה עדיין הסתמך עליו.
אף אחד לא באמת יכול היה להכריח אותו.
הוא יכול היה לדלג על אימונים.
הוא יכול היה לחרוג מהתפריט.
הוא יכול היה לקנות אוכל מבחוץ.
ובחלק מהימים, כפי שהודה בעצמו, הוא אכן לא הצליח לעמוד בכללים בצורה מושלמת.
אבל מבחינתו, זה הוכיח משהו:
גם כאשר משנים מדינה, מקום וסביבה, בסופו של דבר האדם עדיין צריך לקבל את ההחלטות בעצמו.
במובן הזה, המחנה בסין לא סיפק לו פתרון קסם.
הוא פשוט יצר תנאים שבהם היה קל יותר להתמקד.
ומה אפשר ללמוד מהסיפור בלי לטוס לסין?
כנראה שהלקח אינו שכולנו צריכים להתפטר מהעבודה ולהזמין כרטיס לשנז'ן.
וגם לא שצריך להתאמן שלוש פעמים ביום או לאכול בדיוק כפי שאנדרה אכל.
למעשה, המומחים של NIDDK מדגישים שגישה בריאה לירידה במשקל כוללת בדרך כלל תזונה מתאימה, פעילות גופנית ושינויים שאפשר להמשיך בהם לאורך זמן. גורמים כמו שינה, תרופות, מצב רפואי, גנטיקה ואורח החיים כולו יכולים להשפיע על המשקל.
המסר המעניין יותר הוא מה שהמחנה עשה לסביבה שלו.
הוא יצר שגרה.
שעות קבועות.
תכנון ארוחות.
פעילות יומית.
אנשים שעשו את אותו הדבר סביבו.
מאמנים שתמכו בו.
ומעקב שגרם לו להיות מודע למה שהוא עושה.
אלה דברים שאפשר, לפחות בחלקם, ליצור גם בלי לטוס לצד השני של העולם.
ארבעה שבועות שהיו הרבה יותר מירידה של 3.2 ק"ג
אם מסתכלים רק על המספרים, אנדרה נכנס למחנה ויצא ממנו 3.2 ק"ג קל יותר.
אבל עבורו, זו לא הייתה כל התוצאה.
הוא נכנס כאדם שכבר עבר מסע ארוך מאוד – אבל עדיין סחב איתו בראש את הזהות של האדם שהיה בעבר.
והוא יצא כשהוא מרגיש שהוא יכול סוף סוף להשאיר חלק מהזהות הזאת מאחור.
אחרי שירד עשרות קילוגרמים לאורך המסע כולו, לא המספר על המשקל היה הדבר שהכי ריגש אותו.
זו הייתה התחושה שהוא כבר לא חייב להיכנס לחדר ולחשוב מיד על איך אחרים מסתכלים על הגוף שלו.
מבחינתו, זו הייתה תחושת חופש.
והסיפור שלו הוא גם תזכורת חשובה לגבי תמונות "לפני ואחרי" שאנחנו רואים כל הזמן ברשת.
בין שתי התמונות נמצאים לפעמים חודשים או שנים של עבודה.
יש ימים טובים.
יש ימים גרועים.
יש אימונים שמצליחים.
יש ימים שבהם אפילו התוכנית הקפדנית ביותר מסתיימת בתפוח שנקנה באמצע צום כי פשוט אי אפשר יותר.
וזה לא בהכרח כישלון.
זה חלק מהתהליך.
בסופו של דבר, אנדרה לא חזר מסין עם נוסחת קסם להרזיה.
הוא חזר עם משהו שאולי חשוב יותר:
ההבנה שהסביבה יכולה לעזור, מאמנים יכולים לתמוך ותוכנית יכולה להראות את הדרך – אבל שינוי אמיתי נשען בסופו של דבר על הרגלים שאפשר להמשיך בהם גם אחרי שהמחנה נגמר.
שתפו את הסיפור הזה עם מי שתמיד מסתכל על תמונות "לפני ואחרי" וחושב שהשינוי קרה בן לילה. לפעמים התמונה הכי מעניינת היא דווקא כל מה שלא רואים בין השתיים.