משחק הזיכרון

מחסור בזמן, לחץ, חוסר סבלנות לשום דבר, ישראלי במלוא מובן המילה. רון שושן שופך את הלב על מצב האומה ובייחוד על מצב הכדורגל שבה. וגם מציע לכם פתרון מאוד יצירתי בסופו

קשה לי.  אי אפשר שלא לשים לב למה שמתרחש במדינה שלנו , בטח בתור אחד שגר פה וחי פה .
ועל אחת כמה וכמה מה שקורה אצלנו פה במדינת הכדורגל הקטנה שלנו .
מה שהכי מפריע לי במקום הזה, זה שאנחנו הישראלים לא  נותנים לדברים לקרות , וזה עוד יוצא מפה של אדם שאומר בריש גלי שאין לו סבלנות לדברים הכי קטנים בחיים .
תמיד אין לי זמן, אין לי את הרצון לחכות שדברים יקרו . בשפת החברה קוראים לזה "חרמן " , הבנות יקראו לזה "לחוץ/מלחיץ" , וההורים שלי יאמרו אתה כזה "חסר סבלנות " מאיפה למדת את זה ? בטח לא מאיתנו.

בניגוד מוחלט לחיי האישיים, הכדורגל הוא האנטיתזה המוחלטת לאיך שאני פועל בחיים האמיתיים , אולי כי כך הייתי רוצה לחיות את חיי , אבל זה גם מה שמצחיק בכל בסיפור הזה.  שאני מאמין שכדורגל זו דרך חיים, זאת אומרת שהוא יכול ללמד אותנו הרבה על החיים.

אני שם את תשובת הלב על המתרחש בכל שנה מחדש או כל פעם במקום אחר ובהתאם לאמרה המפורסמת, " אותה גברת בשינוי אדרת " . מאמנים באים והולכים, שחקנים נזרקים ומוכתרים לאלילים וכל זאת קורה עוד לפני שסיימנו חודש ראשון של כדורגל ובכלל שליש ראשון של ליגת הכדורגל שלנו .
אני תוהה למה אף פעם אין לנו את נחת הרוח הזו, האירופאיות הזו שכולם מדברים עלייה ? הרי מאסנו בסגנון החיים האמריקאי . סגנון שאומר הכל מהר הכל עכשיו הכל כאן , הבנו שאנחנו רוצים אותו הדבר רק במינונים שונים .
אז אם נמאס לנו מהבלון האמריקאי הזה שהכל שם פלסטיק , שהכל מושלם כיביכול, אך מבפנים תפל וחסר תוכן ונבנה כולו מדרמות חסרות ערך . בואו נחליף אותו ביסודיות , ביסודיות האירופאית.בואו נחליף את האמריקאיות הזאת של החיפוש אחר הגיבור המזדמן, זה שעושה לנו את היום את השעה או את הרגע . בואו נאמץ את האיש שעשה לנו את השנה או את העשור . הרי גם כדורגל זה תהליך, אז במקום להפריז, ניקח בפרופורציות.

אותה הפרזה תמיד נעשית לאחר משחק חצי טוב של איזה מישהו שחיכינו לפריצה שלו. ליאור רפאלוב למשל, הלא כמה פעמים נכתב בעיתונות המקומית, "הנה הוא פורץ, הנה הוא מראה ניצוצות" . "הפעם חובת ההוכחה היא עליי… " אני זוכר את זה המשפט הזה לפחות שלוש עונות ברצף עד שבעונה הרביעית, הוא למד לא לדבר ובסופה של עונה טובה מאוד יצא לאירופה .

 ולמה כל ההקדמה הזאת? אני אעביר אתכם לסיפור אישי אף יותר. יש לי חבר , לייתר דיוק בחור שאני מכיר טוב, היינו חברים טובים , שגם הוא בתחילת המילניום הוקפץ מקבוצת הנערים היישר לקבוצה הבוגרת. חובבי הכדורגל זוכרים אותו וחובבי הכדורגל הרענני לא יכולים לשכוח אותו . האמת אימלא פציעה של טורדנית של שחקן הכנף הרענני המיתולוגי, אבי רוסטרובסקי והזזתו של אבי סנדור מהקישור האמצעי, הבחור הצעיר בן ה16 לא היה משחק . אותו צעיר מוכשר עונה לשם עידן גורן .עידן גורן דאז ילד בן 16 , מה שנקרא ילד טוב רעננה , תלמיד תיכון. במשחקו הראשון בבוגרים נגד הפועל חיפה שרק ירדה ליגה, הוא נתן את משחק חייו . שחקניה חיפה לא הבינו מה פגע בהם . עידן גורן הגיח כסופה שלא נצפתה במכ"ם של השירות המטרולוגי בבית דגן. הוא היה ראשון לכדורי הגובה, הגיע לפני כולם בגליץ', והשיא היה צמד שערים במשחק הבכורה שלו בבוגרים .

נכון, אמנם לא מדובר במשחק בליגת העל אבל עדיין בשבילנו הרעננים זהו משהו היסטרי . אותו ילד עשרה ימים לאחר מכן היה לשיחת היום ברעננה ( בכל יום כיפור מגיע כל רענני לרחבת המשביר ומשם ממשיך לאן שחפצה נשמתו) . הילד היה ראש ממשלת רעננה. כולם הכירו אותו כולם רצו בסביבותו לילד לא היה זמן אפילו אליי, חברו הטוב .
עידן ילד חביב , אחד שלא יודע לומר לא , תמיד יחייך תמיד יאמר בנימוס תודה . כזה היה תמיד .

חודשיים אח"כ, אחריי כל הצבעים והכתבות חזרנו לשגרה המקוללת מבחינת עידן . עידן שידוע כבחור מאוד מוכשר, זריז ואינטילגנט במשחקו, נפצע. נפצע שוב ליתר דיוק, מאחר ובככל שנה הייתה לעידן תקופה בה הוא היה נעדר מן המגרשים .
משם הגיעה הדעיכה עידן איבד את מקומו בהרכב ולאט לאט גם את עצמו . הוא הגיע לאט לאט למקומות כמו השקמה / רמת חן, ובסופו של דבר בגלל פציעה בגב איבד את החשק לשחק כבר בגיל 22 . עידן לא מיצה את הפוטנציאל הטמון בו, לא את מה שציפו ממנו והכי גרוע, לא את מה שציפה מעצמו. אני אישית תולה את זה באנשים ובעיתונים מסביבו ש"ניפחו" לו את הראש .

הסיפור הזה מסופר על בחור ישראלי צעיר שגדל פה ומכיר את החיים פה מה שנקרא אצלנו בחברה "מכיר את הסחורה" . אבל הסיפור האישי של עידן גורן מגיע בכדי ללמד את כולם לתת צ'אנס, וללא להרבות במילים. פשוט תנו זמן.
בחור ארגנטינאי העונה לשם רוברטו קולאוטי שהגיע לארץ, ולמזלו גם נפתח מהר מאוד לתרבות המקומית. לקחו לו שישה משחקים עד שהתחיל להראות את חוש ההתמצאות ברחבה שלו ואת יכולת הכיבוש שלו. משם הסיפור כבר ידוע . שתי אליפויות עם מכבי חיפה , התאזרחות , זימון לנבחרת ישראל ויציאה לליגה הגרמנית לקבוצת בורוסיה מנשנדלדבאך.

אממה? עליה וקוץ בה ! גם לאחר שרוברטו שלנו ,שמכיר את האנשים והנשמות "הטובות" שפה, החליט לחזור לשחק בארץ, .
רוברטו עדיין חווה חבלי לידה קשים . לא נותנים לו לשחק הוא מתייבש על הספסל ונכנס/ נלקח בחשבון תמיד אחרי איזה שחקן זר או שחקן צעיר. התחרות של רוברטו היא עם שחקנים בדמותם של אלירן עטר ,מוסא קאנוטה ורועי קהת . למה לא נותנים לאדון קולואטי להראות את מה שהוא יודע ולהעביר מניסיונו ? הרי היסודות שלו הרבה יותר טובים משלנו . הוא גדל בארגנטינה והגיע כל יום לאימון מאהבה ולא בגלל שאימא רשמה אותו לחוג או בגלל שרצה להיות מקובל . חבר'ה מה שהוא שכח, אחרים עוד לא למדו. למה תמיד אנחנו חייבים לשפוט מישהו אחרי 2 מחזוריי גביע הטוטו ומחזור ליגה אחד ?  לא צריך להכתיר מלכים אחרי יום, וגם לא לקטול את אלו שכבר הוכיחו את עצמם.

גם למאמנים צריך לתת לעבוד ולהשאיר חותם גם אם לא הולך . אם אלישע לוי משחק כדורגל פחדני (מאוד) מגיע לו את הכבוד הראוי לו , מגיע לו לסיים את העונה ולסכם אותה . הלא הוא נמצא כבר שלוש שנים בחיפה ועשה שם דבר או שניים, ולכן מן הראוי שנגיע לסוף הדרך ואז נשפוט את התוצאה. ועוד לא נגעתי בדרור קשטן המאמן הישראלי הטוב ביותר ב20 שנה האחרונות פה (עפ"י סטטיסטיקה ) שצריך להתעסק בהדלפות ובשטויות של שחקנים מפונקים ולא להתעסק בכדורגל . איפה הימים שקשטן השליט יד קשה של משמעת על שחקניו וללא התערבות מצוות ההנהלה שמעליו? פעם היית שומע על משה תאומים וסמי סגול ( מבעליה לשעבר של הפועל תל אביב ) רק כאשר הם היו נכנסים למו"מ על מכירת הקבוצה לאנשים אחרים . היום? אתה תמצא בגוגל יותר כתבות עם השם אלי טביב ודורון אוסידון מאשר כתבות שבהן דרור קשטן דיבר .

חבר'ה תנו לאנשים לעבוד,  תנו להם חופש לעשות מה שהם יודעים ונהנים ממנו , תנו להם להופיע ! כי כשמפסיקים להנות מההופעה אז מתפרקים תשאלו את הביטלס , קולד פלי , פינק פלויד ועוד רבים וטובים.
בואו נשחק משחק זיכרון. בכל פעם שאנחנו מעצבנים או חולקים בדעתנו על משהו, ושנייה לפני שאנחנו רוטנים או הופכים נרגנים על משהו, נשתמש בזיכרון וניתן לדברים לקרות כי זמן זה כל מה שיש לנו .