הייתי ביום שלישי שעבר באצטדיון בלומפילד, והאמת, שהגעתי שאנן. שלושה שערי חוץ, מול קבוצה שנראית חלשה מאיתנו, נראה כאילו אנחנו רק מגיעים בשביל לשמוע את ההמנון של ליגת האלופות, לשמוח קצת, וללכת הביתה. אבל המשחק הזה מראה את כל המהות של הפועל תל אביב.
שאוהד הפועל תל אביב נכנס בשער האצטדיון בשנה האחרונה, הוא בא בתחושה של, הנה זה בא, זה ייגמר. אחרי שנה כזאת גדולה, אחרי כזה כדורגל, וכזה אושר, שהתפוצץ בשער של המלך זהבי, עכשיו אנחנו רק מחכים לנפילה. מגיעים לכל משחק, ומחכים ששכטר יפצע, ורמוט יחזור להיות לא אפקטיבי, בן סהר יבין שהוא בהפועל תל אביב, ויחתוך חזרה לאספניול, ודאגלס דה סילבה (מעתה והלאה אתייחס אליו בשמו הפרטי – אלוהים) יבין שהוא כל כך לא בליגה הזאת. וגם אם כולם לא יבינו, אז זלצבורג תבקיע גול, תכניס אותנו ללחץ, ובדקה התשעים תגמור לנו את העונה האירופית בעצב ובכי, אלה התגובות היחידות שאנחנו מכירים.
אבל לא.
במקום הגול של זלצבורג, זהבי הבקיע, ולמרות ששיחקנו רע, ולמרות שהיה חשש, גם הפעם לא הגיעה הנפילה. ועכשיו, במקום לבוא, לסיים את זה מוקדם וללכת, משכנו את זה עד הסוף, והגול של ערן, רק עשה את השמחה לאמיתית, ולהרבה יותר גדולה ממה שהיה ניתן לצפות לפני המשחק.
כי ככה זה הפועל – אם זה לא קשה, לא משחקים. אנחנו לא מתרגשים מחמישייה מול אשקלון, אנחנו מתרגשים מגול שמבטיח לנו תיקו מול הפועל רעננה בדקה ה90, מתרגשים מהמתח, מהחששות. אז למרות שאני מניח ששבוע הבא נפסיד, וליגת האלופות תהיה קטסטרופה, ונסיים מתחת למכבי ונפסיד 3 דרבים העונה, כי ככה חונכתי, ראש למטה תמיד, אני אומר תודה, על מה שהיה לי עד עכשיו, ולא רוצה יותר, בואו נחזור לאפרוריות !
לטור לא מגעיל, לא קל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט
2 תגובות בנושא “בין שמחה לפחד”