סיכום סוף שבוע של כדורגל

ליגת העל שלנו כהרגלה ממשיכה להיות מעניינת רק בהיבט של הטבלה, ולא במגרש. מכל משחקי השבת (ללא הגדולות) רק משחק אחד היה בקצב סביר (פ"ת נגד ק"ש), וכל השאר היה מרדימים יותר מהנאומים של אהוד אולמרט.

קחו למשל את חוליית ההגנה של הפועל באר שבע. במשחק מול הפועל פתח תקווה, הם נראו כאילו זוהי הפעם הראשונה שלהם על מגרש הכדורגל. וויליאם סוארז וחבריו המגוחכים סידרו לבדם לחלוצי הפועל פתח תקווה שלושה מצבים בטוחים לשער, שרק אחד מהם נוצל ע"י אפרים בוגלה. עם איך שסוארז וגארידו נראו על המגרש, בלמי ילדים ב' של הפועל באר שבע היו עושים עבודה טובה יותר.

נקודת האור

לשמחתי היכולת הבינונית של קבוצות הקטנות תשתפר עם הזמן. כי בעוד כמה שנים, שצעירים ישראליים כמו אדי גוטליב מעכו, אור פישביין מהפועל פתח תקווה, גדי קינדה מאשדוד, מרואן קבהא ממכבי פ"ת (ובלי להזכיר את תינוקות איווניר) יצברו ניסיון ובתקווה שלא יעזבו לפני כן לאירופה, אני בטוח שהליגה שלנו תגיע לרמות שעוד לא ראינו בארצנו הקטנה.

עד כה, כל צופי ליגת העל רואים עליונות ברורה של ישראלים על השחקנים הזרים. למרות שאני לא אוהד הפועל פ"ת, לראות את איבן גארידו לא מצליח להשיג את אור פישביין המהיר ממנו פי שבעתיים, זה תענוג גדול. שלא תבינו, אין אצלי אפילו טיפה אחת של שנאת זרים, אבל אחרי כל הלעג לכדורגל הישראלי, היה נחמד לראות שני חלוצים ישראלים מפ"ת עושים בית ספר לשני בלמים זרים מב"ש.

ראשל"צ- הפועל חיפה

שתי הקבוצות במצב קשה- זה ברור לכולם, אבל איך יכול להיות שהאוהדים, הבעלים והמאמנים של שתי הקבוצות לא מרוצים מהתיקו. יואב כץ אמר לאחר המשחק: "לא שיחקנו כמו קבוצה שנלחמת על חייה. האוהדים מקללים אותי ואוהדי ראשל"צ רוצים שאני אהיה הבעלים שלהם". אוהדי ראשל"צ קיללו גם הם את בעלי הקבוצה ותקפו את רכבו של ניסן יחזקאל. אז לפי תגובת שני הצדדים נראה שחלוקת נקודות בין שתי הקבוצות זהו פתרון הוגן.

לגבי האמירה של יואב כץ. נמאס שהאוהדים מקללים את בעלי הקבוצה, מה הם בכלל אשמים במצב הקבוצה. מצד שני, יואב אם אתה עושה טובה שאתה נשאר בהפועל חיפה, אז אתה יכול לעזוב, מספיק אנשים עשו "טובה" שהם חלק מהכדורגל הישראלי (מר פרננדז היקר).

לונדון אאוט, מנצ'סטר אין

בשנים האחרונות התרגלנו לפסגה לונדונית, כשרק מנצ'סטר יונייטד הנפלאה מפריעה לקבוצות מהבירה לשלוט בליגה הטובה בעולם.

השנה ספק אם נראה איזו לונדונית בשלישייה הראשונה, וכנראה שהאליפות תישאר במנצ'סטר. מישהו אמר סיטי?

בזמן שפרגי חגג 25 שנות הצלחה ביונייטד ב-0:1 דחוק על סנדרלנד, היריבה העירונית ניצחה 2:3 גדול את קווינס פארק ריינג'רס. מנצ'יני הצליח לחבר את אוסף הכישרונות לחבורה שתרוץ עד סוף השנה לכיוון האליפות, שרק אדם סקוטי אחד יוכל לעצור אותה- סיר אלכס פרגוסון.

הליגה המעניינת בעולם

על הכדורגל הטוב בעולם מתחרות ספרד ואנגליה, אבל את תואר הליגה האטרקטיבית בעולם הבונדסליגה לוקחת בהליכה.

אמנם באיירן מינכן ככל הנראה תיקח אליפות השנה (דורטמונד השנייה מחכה לה במחזור הבא), אבל הבונדסליגה מספקת לנו שערים בכמות הרצויה, אלופות מפתיעות, שחקנים צעירים, כדורגל תוסס, ואוהדים ססגוניים: זוג אוהדים שקיימו יחסי מין במגרש, הבובה של מנואל נוייר לפני המשחק מול שאלקה, אבל אתמול הגיע השיא עד כה. במשחק של באיירן מינכן נגד אוגסבורג, אוהד פרץ עירום למגרש, עשה תנועות מצחיקות לשחקנים וביצע כמה סלטות נחמדות.

תומר חמד הוא הדבר האמיתי

לא מעט שחקנים מוכשרים צומחים לנו בכדורגל הישראלי. מוכשרים, כלומר בעלי כישרון מולד, יכולת שאיתה הגיעו לעולם והם אלו שייקבעו כיצד ינצלו אותה.

מובן לכולנו שכישרון הוא רק מרכיב אחד מתוך רבים בדרך להצלחה. שחקן כבד בעל טכניקה ברמה נמוכה אך בעל כוח רצון והתמדה, יגיע יותר רחוק מאשר המוכשר שבמוכשרים, אם האחרון לא ישקיע באימונים ולא יתייחס למשחק בכל הרצינות הראויה.

כמובן שבכל מקרה, ילד אשר יראה ניצוץ של כישרון יתפוס מיד את עיני המאמנים, הקהל והתקשורת, ומיד יצהירו כולם שהוא הדבר הבא בכדורגל הישראלי.
לפעמים, כמובן, יש דברים בגו. אייל ברקוביץ', יוסי בניון וחיים רביבו לא הגיעו לכל הישגיהם רק בזכות העבודה הקשה והמקצוענות אשר אפיינו אותם, אלא גם בזכות הכישרון המולד שהיה בהם.

לעתים, אולם, הכישרון לבדו הוא שמוביל את הכדורגלנים הצעירים אל אור הזרקורים, עד שבשלב מסויים אין הם יכולים להסתמך עליו עוד, ואז אפשר לומר, הבלוף מתגלה.

לעתים מדובר באנשים בעלי סף שבירה נמוך; לעתים זהו הפתיל הקצר שמוציא אותם משלוותם; לעתים עצלות, לעתים עצבות, לעתים סתם חוסר יכולת להתמיד ברמת אימונים גבוהה לאורך זמן.

לעתים הבלוף מתגלה כבר עם הגיעו של ה"כוכב" הצעיר לקבוצת הבוגרים, וכל הכישרון שאולי הספיק במחלקת הנוער, כבר לא מקנה מקום אוטומטי בהרכב של הקבוצה הבוגרת (ע"ע שי בירוק). לעתים הוא מתגלה מאוחר יותר. ישנם שחקנים שבמשך עונות אחדות בליגת העל מושכים תגובות כגון "יום אחד הוא יגיע רחוק" ו"העונה הבאה תהיה שנת מבחן עבורו", עד אשר מתברר שהילד כבר בן 29 ועונת הפריצה שלו טרם הגיעה (ע"ע ברוך דגו). ישנם כאלה שהכישרון שלהם כל כך גדול ובולט, עד אשר גם באירופה נופלים בפח ומביאים אותם לקבוצה על סמך היכולת הטכנית המבריקה שהם מפגינים בליגה הישראלית, תוך התעלמות (או תוך יכולת העלמה מבריקה של עורך הוידאו של סוכנם) ממחסור קשה בהשקעה, רצינות או עבודה קשה, על המגרש ומחוצה לו. כך הגיעו לא מעט ישראלים לליגות מובילות באירופה, או לליגות מהדרג השני, ולא הצליחו לעכל את המקצוענות הנדרשת מהם (ע"ע ברק יצחקי). כמובן שמדובר פה בהכללה, ולעיתים שחקנים ישראלים עשויים שלא להצליח להשתלב בקבוצה אירופאית מסיבות שונות ומשונות, אבל באופן כללי המגמה ברורה – אם אליניב ברדה, שכישרונו מעולם לא בלט יתר על המידה בליגה הישראלית, הצליח להפוך לשחקן מוביל בליגה הבלגית, לא הכישרון הוא שמנע את הצלחתם שם של שחקנים כדוגמת גיל ורמוט וברק יצחקי.

במקור, המאמר הזה לא נועד להאשים או לקטול שחקנים ישראלים שלא מימשו את כישרונם.
הוא נועד להכביר ולהעצים את הצלחתו של אחר, תומר חמד.

בעוד שחקנים רבים שצוינו לעיל קיבלו על מגש של כסף את מקומם בהרכב הקבוצות המובילות בישראל ולעתים אף בנבחרת, תומר חמד עלה לבוגרים של מכבי חיפה ו"הקיא דם" כדי למצוא את מקומו בהרכב. בעוד שלומי ארבייטמן קרע רשתות, חמד שיחק באחי נצרת, וכשארבייטמן עזב, הוא נשאר בסגל כברירת מחדל, רק בשל המחסור בחלוצים. כל דבר בקריירה הקצרה של חמד לווה במאמץ קשה, ואכן ניכר על המגרש שמדובר בשחקן שעובד קשה, וקרוב לוודאי שכמו שחמד נלחם ונותן את כל כולו למשחק, כך הוא היה גם באימונים, לכל אורך התקופה שבה פילס את דרכו להרכב הראשון של מכבי חיפה.

ישנם שחקנים רבים שאצלם הבלוף מתגלה עם העליה לבוגרים. ישנם כאלה שאצלם הוא מתגלה עוד בנוער. ישנם שחקנים שרק במעבר לקבוצה גדולה בישראל חושפים את הבלוף שהם מייצגים, וישנם אפילו כאלה שאצלם הבלוף מתגלה רק כאשר הם יוצאים לאירופה.

אם שחקן ישראלי יצא לאירופה, לאחת הליגות הטובות בעולם, וגם שם הוא שחקן הרכב ואף שחקן מוביל, כנראה שלא מדובר בבלוף.

מבין כל ה"כוכבים" בכדורגל הישראלי, שעד היום מתייבשים על הספסל בליגות שונות ביבשת, או לחלופין ממשיכים לדשדש בכדורגל שלנו, הגיע תומר חמד ממעמקי הדשא הבוצי בעילוט, ובתוך שנה וחצי הפך לחלוץ מוביל במיורקה.

מבין כל הבלופים שצצים והולכים, בולט בחור צנוע וקשוח, והוא לא מבלף ולא עובד על אף אחד. תומר חמד הוא הדבר האמיתי.

שביתה? מה אכפת לנו?

חובב הכדורסל האירופאי לא יכול היה לקבל בשורה משמחת מזו שקרתה הקיץ. ממצב של אולמות ריקים, חוסר עניין וחיפוש אחר הישועה, השביתה ב-NBA הגיעה כמתנת שמיים. דרון וויליאמס, סרג' איבקה, טוני פארקר ממש כאן מול העיניים. מה נגיד? שלא יגמר לעולם

מצב הכדורסל האירופאי היה בכי רע. אפילו באליפות אירופה האחרונה ראינו לא פעם יציעים לא מלאים, אם כי לא באופן גורף. על משחקי הליגות השונות למעט הספרדית, אין מה לדבר. מכה נוספת ניחתה כאשר המשבר הכלכלי ביוון איים גם על קבוצות מהבכירות ביותר שיכול היה להציע היורוליג, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. והנה בלי לבקש, העימות הבלתי נגמר (לעת עתה) בין נציגי השחקנים לראשי ליגת ה-NBA, הוא שהביא את הבשורה ועימה גם את השמחה, לפחות לאלו שמאסו בכדורסל האירופאי, ובחרו לבלות בלילות נטולי שינה מול המרקע.

קרנבל, מי שלא יבוא חבל

זה החל כגל של שמועות, אך נמשך ונמשך ולמרות כי באופק מתגלה הפתרון, בינתיים כל שעלינו לעשות בין אם אנחנו אוהדי מכבי תל אביב או שלא, הוא פשוט להתמוגג על האפשרות לשבת בשעות נורמליות ולהתבונן בשחקנים בשיא כושרם ולהבין כי הם ממש כאן במרחק יריקה בהיכל נוקיה. נכון, לא כולם יזכו לדרוך כאן השנה, אך גם הטלוויזיה התאימה ציפיות ולא יכולה להתעלם ממגוון השחקנים שעשה את הדרך הטראנס-אטלנטית בחזרה. ליווי מאסיבי באתרי האינטרנט, דיווחים ממשחקי הליגות השונות, דבר שאינו שכיח, לפחות עבור מי שמחפש את אותן התוצאות, כמוני.

כולם נרתמו לקרנבל הזה. השחקנים עצמם החלו לדבר, לגשש ולבדוק אופציות ריאליות של חזרה הביתה או דווקא בריחה מהבית. דרון וויליאמס היה הראשון לבחור בבשיקטאש כחוף המבטחים שלו, אחריו הגיעו גם קרסטיץ', קירילנקו, פארקר, גלינארי ורודי פרננדס. שורת שחקנים שהיורוליג מעולם לא השתבחה ובטח לא הליגות עצמן. הקהל סוף סוף מקבל תמורה לכרטיסים, מקבל שחקנים שבאים בשיאם ומשחקים לא בעבור השואו בלבד. חובבי הכדורסל הללו היו רגילים אולי לתת כתף לכישרון מקומי צעיר בדרכו לליגה של הגדולים, ללוות אותו בהטבעות האחרונות, באסיסטים האחרונים ובצליפות מקו השלוש, אך הפעם זהו ריח שונה, שחקנים שהשתבחו אצל הדוד סם, וחוזרים גם אם למעט זמן בכדי לגרום הנאה אדירה לצופה.

אוהדי מכבי תל אביב יוכלו לצפות הערב בשחקנים שבעונה החולפת טרפו טבעות וריבאונדים בקרבות מול דוויט הווארד (איבקה),או שגיבו את ברנדון רוי וחבריו (פרננדס), וזאת אחרי שבשבוע שעבר נחת זרועו של דנילו גלינארי כבר הכתה במכבי. הצהובים יכולים לקחת את זה כחוויה. אלו בעלי המנויים יזכו לראות לפחות בתקופה הקרובה שורת שמות מפוארת שלא בטוח שתחזור בשנים הקרובות לכאן, ובעיקר להיות חלק מהקרנבל הזה. אם יפסידו צריך להבין את במי מדובר, אם ינצחו השמחה תהיה כנראה כפליים.

אז ליגת העל שלנו, זו שאין בה ממש תחרות, קיבלה את ג'יי ג'יי היקסון וג'ורדן פארמר בחיבוק, אך הבמה הגדולה, זו שמתרחשת בלב היבשת, בליגה הספרדית, האיטלקית, הצרפתית וגם הטורקית, שם הם חווים כעת תחייה מחדש של המושג כדורסל. אצלנו נשאר עם פרורי חמישי בערב, אך מה רע בזה? ורק לחשוב אם לשביתה לא יהיה סוף, הרי אז גם גאסול, ואולי אפילו קובי ברייאנט וחבריו מאמריקה יצטרכו להתרגל לאולמות קטנים וחמים בהרבה.

השביתה הניבה גל נדידות לעבר אירופה, כזה שמעולם לא היה כאן כנראה. כל שנותר הוא להתענג ולחייך. אז איך אומרים? שביתה! אל תחזרו לעבודה.