מצטער לאכזב, אבל זה כבר לא זה. משהו בי נכבה? זה אני לא בסדר? איך אפשר לאבד תשוקה ואהדה רבה כל כך מהר? אני מסתכל סביב ומבין שזה לא רק אני, עוד אנשים ביחד איתי מרגישים פתאום שהם קצת שכחו איך אמורים להרגיש במגרש או בבית כשיש גול.
אני מדבר כמובן על נבחרת ישראל בכדורגל, הנבחרת הכחולה לבנה שאהבתי כל כך לראות משחקת, וגם תמיד האמנתי שאפשר לעשות היסטוריה. אחרי האגדות על מקסיקו 70, ואחרי כל הקלישאות על אלי אוחנה ורוני רוזנטל, הגיעה אליי בילדותי הנבחרת של שלמה שרף, זוכרים אותה? ההיא של ברקוביץ', רביבו ובנין? כן, אהבתי את הנבחרת, מאוד, הנבחרת של המדינה שלי, וגם אם לא היה לנו איזה מראדונה שמשחק באירופה ולוקח תארים, תמיד חשבתי שעדיין אפשר לעלות לטורניר משמעותי. אבל משהו אבד בדרך, מאז ה 5-0 על אוסטריה ועד היום הנבחרת שלנו התבזתה, הפכה לשוק, מפעל כושל שמפעיל לחצים על עצמו ותמיד ברגעים המכריעים רועד בברכיים ומפספס.
בין כל הכישלונות, פרשת נערות הליווי, הריב של בניון וטל בן חיים וגם סוגיות המאמנים, הגעתי למצב שפשוט נמאס לי, פשוט לא נהנה יותר, לא שמח כמו פעם על כל גול. מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל זה המצב. איך כל זה הגיוני? זוכרים את הזמנים שבהם הקהל הישראלי היה מגיע בהמוניו לרמת גן גם אם אין שירותים/חניה/מקום לשבת, היה מגיע ותומך בנבחרות, אם זה מול ספרד, אם זה מול קפריסין וגם אם זה מול מלטה? הזמנים האלה הוחלפו בבלומפילד חצי ריק ומושבה חצי מלא. אז נכון, איצטדיון רמת גן הוא לא הקאמפ נואו, וגם לא האליאנץ ארנה, אבל איפה הקהל? התשוקה? ומעל לכל – איפה השחקנים?
בואו נודה על האמת, אף פעם לא היינו מעצמה של כדורגל, אף פעם! רביבו, ברקוביץ', בניון, טל בן חיים או שפיגלר, כל אלה היו שחקנים גדולים בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, אבל מעולם לא היו הגדולים גם בהיסטוריה העולמית. הם עשו פה ושם הישגים אישיים שתפסו כותרות או מקום בלב של אוהדי הקבוצה בה שיחקו, אך לא יותר מזה, הם לא הובילו קבוצה לזכייה בליגת האלופות, או ניצחו איזה סופר קלאסיקו. וזה בסדר, כי כבר אמרנו, מעצמה אף פעם לא היינו.
אם היינו משחקים כמו שאנחנו מדברים, הכל היה שונה, הכל! היינו הכי טובים בהכל, מעמדת החלוץ ועד קורות השער. כל מערכת הלחצים שמופעלת כאן בארץ ע"י דיבורים והערכות רק פוגעת בנבחרת שגם ככה לא נמצאת בטופ האירופי או העולמי. ואף פעם לא הייתה. גוטמן הוא לא קוסם, הוא צריך לבחור את השחקנים הכי טובים וגם את אלה שבזמן הנוכחי נמצאים בכושר הכי טוב, וצריך להבין שהרבה מזה גם תלוי בדור השחקנים שקיים באותו זמן נתון, אין רכש זר או קסם כלשהו אחר.
אחרי שישבתי ובדקתי כמה נושאים, גיליתי שבישראל קרה מהפך, אם פעם בזמנים של ברקוביץ' ומזרחי הייתה לנו נבחרת די מאוזנת כשכל מה שהיה חסר זה חלוץ (מה לעשות שהיה רק את מזרחי…) היום הזמנים הם הפוכים לגמרי. הליגה שלנו בעבר הייתה עמוסה בשוערים – קורנפיין, רפי כהן, דוידוביץ', שטראובר, אוואט (שהגיע קצת אחר כך) וגינצבורג(שהגיע קצת לפני)… כמות שוערים נכבדת שפשוט היה קשה לבחור מתוכה את הטוב מכולם, והיום? רבע מהקבוצות בארץ קנו שוער זר ולא מחזיקות שוער ישראלי בין הקורות.
הקישור וההגנה גם הם כללו שחקנים מעולים בעבר, שוב פעם, לא מסי או מראדונה, אבל שחקנים מספיק טובים כדי לקחת גם משחקים בינוניים. היום המצב בקישור הוא די דומה, יש לנו הרבה קשרים שמשחקים בארץ ואירופה והם ברמה די טובה, זהבי, רפאלוב, מליקסון, נאתכו, ורמוט… אבל בהגנה? יש לנו כמה ברירות מחדל ולא יותר מזה, דקל קינן וטל בן חיים הם פשוט בחירה שחייבים לעשות, והמגנים? תשאלו את יואב זיו, טוואטחה, בן דיין, מישהו, תשאלו מישהו שינסה להבין פשוט מה הולך בעמדות האלה.
ולסיום, החלוצים, בניגוד לעבר, יש לנו מספיק חלוצים, אפילו יותר מדי, אם חלקם היו הופכים לשוערים או בלמים, אולי היינו משחקים יותר טוב. אז מי יש לנו שם? טוטו תמוז, תומר חמד, עומר דמארי,ברק בדש, שמעון אבוחצירא, אחמד סבע, עמית בן שושן, להמשיך? פעם היה פה רק את מזרחי.
לסיכום, מדינה מובילה בכדורגל אף פעם לא היינו ואני בספק אם נהיה, אז בואו נפסיק לדבר על מונדיאל כאילו היינו נבחרת אורוגוואי או הולנד ופשוט נחזור לאהוב את הנבחרת שלנו כמו שאהבנו פעם, כי זה פשוט מעל לכל, מעל לתוצאות ומעל להישגים.